1
00:00:05,800 --> 00:00:13,800
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט 
של אי"ב. הפרק השני

2
00:00:14,100 --> 00:00:18,300
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים 
עצמאים  בתחום התיאטרון ואמנות המופע

3
00:00:18,400 --> 00:00:22,100
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל

4
00:00:22,200 --> 00:00:27,000
נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, 
נדבר על כשלונות

5
00:00:27,100 --> 00:00:31,900
נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל 
נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית

6
00:00:32,000 --> 00:00:37,500
לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, 
תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון

7
00:00:37,600 --> 00:00:43,300
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם 
נושא משותף

8
00:00:43,500 --> 00:00:47,900
אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, 
שלוש ויותר

9
00:00:48,000 --> 00:00:54,700
הפרקים הראשונים - מוקלטים בתקופת הקורונה. 
זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו

10
00:00:54,800 --> 00:01:05,300
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית  עמותת 
אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא: קהל

11
00:01:05,400 --> 00:01:11,900
מערכה ראשונה  -  קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת 
עם נגה סבירוני בורנשטיין

12
00:01:12,000 --> 00:01:19,700
כשהתכוננתי לתכנית הזאת הזאת חיפשתי במחשב 
את תיקיית הקהל. מצאתי בתוכה תמונות שלי מתחבקת 
עם הקהל שלי

13
00:01:19,800 --> 00:01:29,500
לפעמים אני מרגישה שהקהל שלי מכיר אותי יותר 
טוב מכולם, ולא סתם מכיר, גם אוהב ומקבל אותי 
ממש כמו שאני : מלאת רגשות, מגזימנית ודרמטית

14
00:01:29,600 --> 00:01:36,100
בסך הכל הכי טבעי לי להיות על במה וכל שאר 
הזמן אני בעצם מנסה לעשות אדפטציה למציאות

15
00:01:36,200 --> 00:01:45,300
אני אוהבת לפגוש את הקהל שלי מבחינתי הוא לא 
רק צופה הוא ממש הבמאי שלי, הוא שותף ליצירה 
ואפילו מעין משפחה שבחרתי לי

16
00:01:45,400 --> 00:01:54,900
כמו למשל אווה שפגשתי כשהופעתי בפולין עם הסולו 
"אמא של דיקטטור". בהצגה אני פונה אל הקהל 
והפעם פולין וזה, הקהל היה קצת בשוק

17
00:01:55,000 --> 00:02:05,000
היה שקט באולם, אולם גדול. פתאום מישהי מהקצה 
של האולם צועקת ועונה לי כולה מלאה באנרגיות, 
נוצצת בין כולם

18
00:02:05,100 --> 00:02:15,200
בסוף ההצגה נפגשנו דיברנו שתינו משהו והיה 
חיבור. והיא הזמינה אותי לחנות שלה, אמרה שיש 
לה משהו לתת לילדה שלי. למחרת, מסוקרנת הגעתי 
לחנות

19
00:02:15,300 --> 00:02:23,100
הופתעתי לגלות שמדובר בחנות לבגדי גברים. אווה 
נתנה לי שמלת פייה מתוקה. שמחתי והיא שמה אותה 
בתוך שקית.

20
00:02:23,200 --> 00:02:30,400
על השקית התנוסס שם החנות : "שפלר" - שם הנעורים 
של אמא שלי. יש קסמים

21
00:02:30,500 --> 00:02:40,500
אני מתגעגעת לקהל שלי. קהל מכחכח, קהל מגחך, 
אפילו משתעל, מתעטש, קהל מאחר, קהל בוכה, קהל 
צועק, זועם, רק תנו לי קהל

22
00:02:40,600 --> 00:02:45,900
תנו לי קהל, לא מספיק לי רק הילדה שלי בבית 
שלי (צוחקת) כמה אפשר

23
00:02:46,000 --> 00:02:55,300
ילדה: היום יש הצגה אה, אה, אה. היום אנחנו 
הולכים לראות אותה אה, אה, אה

24
00:02:55,900 --> 00:03:08,300
כמו שאתם שומעים אני פה עם הקהל הכי מסור שלי, 
שנמצא איתי כל הזמן ורוצה שאני כל הזמן אהיה 
הקהל שלו.   אני מציגה בפניכם את האחת והיחידה: 
בתי נגה

25
00:03:08,400 --> 00:03:17,000
שלום זאת אני כן, אני נגה. ביי. אממ... אני 
עכשיו שוב באולפן. ביי

26
00:03:17,100 --> 00:03:26,800
רגע, נגה יש לי שאלה, את אוהבת לראות הצגות? 
-בטח.  מה את מרגישה כשאת קהל? -אה… -מה את 
יכולה לעשות כשאת שאת לא יכולה לעשות בבית? 
-אה

27
00:03:26,900 --> 00:03:31,500
לעשות הצגות לאמא -אה

28
00:03:31,600 --> 00:03:40,000
אז מה את מעדיפה להיות על הבמה או להיות קהל? 
-על הבמה וקהל. -הבנתי, אפשר לעשות את שניהם 
ביחד את חושבת? - כן. -אוקיי

29
00:03:40,100 --> 00:03:47,700
אפשר פשוט לשבת פה ואז לעשות את ההצגה. -אז 
בעצם זאת הצגה הפוכה, את מציעה. - כן (צוחקת)

30
00:03:47,800 --> 00:03:55,100
את רוצה להיות בקהל ושאף אחד לא ידע שאת בקהל 
ואז בעצם את תעשי הצגה? -כן. -רעיון

31
00:03:55,200 --> 00:04:11,000
תגידי ואת באה גם להצגות שלי, של אמא שלך? 
-לא. -למה?   -כי אני קצת חוששת אם אני פשוט 
אתגעגע אליך מאוד

32
00:04:11,100 --> 00:04:19,800
כי מה? מה את תרצי לעשות? -לתת לך חיבוק ונשיקה. 
-וכשאמא על הבמה אפשר לתת לה חיבוק ונשיקה? 
-לא

33
00:04:19,900 --> 00:04:31,300
באת פעם להצגה שלי? -לא. -אני זוכרת שבאת פעם 
להצגה שלי -איזה? -בירושלים, את זוכרת מה קרה 
שם? -לא

34
00:04:31,400 --> 00:04:43,300
אני זוכרת מה קרה שם (צוחקת). -מה קרה? -את 
עלית לבמה והתחלת לזרוק עלי דברים. - נכון 
(צוחקת). -ולקחת את התפאורה ולהרוס אותה. -אוי

35
00:04:43,400 --> 00:04:56,400
ולשפוך צבעים שהיו שם ולבכות כמו משוגעת, ומה 
קרה בסוף? -כעסת עלי. -היה לי מאוד לא נעים, 
נכון? ומזל שבת דודה שלי דנה באה ולקחה אותך

36
00:04:56,500 --> 00:05:06,100
והמשכתי לשמוע אותך צורחת עוד הרבה זמן. זה 
היה ממש קשה, אז מאז אנחנו לא עושות את זה. 
מאז את כבר אומרת לי שקשה לך נכון?

37
00:05:06,200 --> 00:05:19,000
כן מאוד קשה לי. -לי זה קצת חבל כי ממש הייתי 
רוצה שתראי אותי עושה הצגות. -אז בפעם הבאה 
שאת תעשי הצגה אז אני אבוא. -כן? -מתי שאני 
אהיה בת שש

38
00:05:19,100 --> 00:05:34,300
הבנתי, ולמה נראה לך זה כיף להיות על הבמה? 
-ככה אפשר... גם... לא זוכרת מה רציתי להגיד…(צוחקת) 
-תגידי, את מתאמנת בינתיים? בשביל להיות על 
הבמה?

39
00:05:34,400 --> 00:05:50,200
?מה צריך לעשות כדי להיות על הבמה? -לעשות 
חזרות  -נכון. אז את מתכוננת? -כן, לפעמים. 
-איך יקראו להצגה הראשונה שלך? -הבית של... 
של הבובות… (צוחקת)

40
00:05:50,300 --> 00:05:52,500
"אה, יש משהו די דומה: "בית הבובות

41
00:05:52,600 --> 00:05:59,800
מה צריך לעשות כדי להיות קהל? -אהמ.. פשוט 
לשבת בשקט (שרה) "לה לה לה לה"

42
00:05:59,900 --> 00:06:06,700
אם הקהל יעשה ככה בהצגה שלי אני אשתגע. אם 
הוא כל הזמן יעשה לי: "לה לה לה לה". -(צוחקת) 
אבל זה אומר שהוא אוהב את זה

43
00:06:06,800 --> 00:06:17,300
תגידי כשאת רואה הצגה את יושבת על הטוסיק שלך?- 
לא. אני רוקדת ושרה "לה לה לה" (צוחקת). -כן, 
את קהל מאוד פעיל, זה נכון (צוחקות)

44
00:06:17,400 --> 00:06:23,700
טוב מותק שלי אנחנו צריכים לסיים, אז נצא לדרך. 
-ביי. -ביי, ביי תודה

45
00:06:27,100 --> 00:06:33,200
מערכה שניה - מעלית באדינבורו. דניאל כהן לוי

46
00:06:33,300 --> 00:06:42,800
פסטיבל אדינבורו אני בת עשרים, פעם ראשונה 
שנסעתי לבד. אני גרה אצל בחור סקוטי שלא מבין 
בתאטרון אבל הוא ממש משתדל

47
00:06:42,900 --> 00:06:51,800
אני נותנת לו את התוכניה שהיא בעצם ספר ענק 
באנגלית עם כל ההצגות, שאין שום סיכוי שאני 
מצליחה לקרוא לבד בלי לחטוף התמוטטות עצבים

48
00:06:51,900 --> 00:07:02,800
ומבקשת ממנו לבחור בשבילי הצגות. התנאי היחיד 
הוא לפחות שלוש הצגות ביום. בכל ערב אני חוזרת 
עם עיתונים עם ביקורות חדשות

49
00:07:02,900 --> 00:07:12,900
והוא בוחר בשבילי את ההצגות של היום למחרת. 
הוא עושה כמיטב יכולתו לקלוע לטעמי. לרוב הוא 
לא מצליח, אבל אני מאושרת

50
00:07:13,000 --> 00:07:25,100
ביום האחרון בהצגה האחרונה, הוא שולח אותי 
לראות הצגה במעלית. זאת קבוצה שמופיעה במעליות 
כבר כמה שנים, בעבר הם ממש הופיעו בתוך מעליות

51
00:07:25,200 --> 00:07:34,600
אבל היום הם משוכללים יותר, ויש להם מעלית 
שהם בנו והיא מוצבת בפארק על רמפה. הסקוטי 
מלווה אותי למעלית ומאחל לי בהצלחה

52
00:07:34,700 --> 00:07:50,800
אני נכנסת פנימה. מימין ומשמאל שני שחקנים. 
ממולי עוד שני אנשים בקהל וזהו אנחנו חמישה. 
ארבעה גברים ואני. קצת מעט, מאוד אינטימי אבל 
האמת די מרגש

53
00:07:50,900 --> 00:07:58,700
אף פעם לא ראיתי הצגה במעלית. תמיד טוב שיש 
בקהל לפחות אדם אחד יותר מאשר על הבמה, אז 
ככה שאנחנו בסדר

54
00:07:58,800 --> 00:08:14,800
המעלית נסגרת, האור יורד וההצגה מתחילה. פתאום 
אני מבינה שאני רואה הצגה על הסכסוך הישראלי 
פלסטיני. מימין חייל ישראלי משמאל איכר פלסטיני 
ואני באמצע

55
00:08:14,900 --> 00:08:26,800
הפעם הסקוטי באמת השקיע. אולי זה היה המרחק 
מהבית, אולי כי כבר ראיתי הרבה יותר מידי הצגות 
במעט מידי ימים, אולי זה היה הקיטש במבטא הבריטי 
הכבד, אבל

56
00:08:26,900 --> 00:08:39,000
בלי שתכננתי התחילו לרדת לי דמעות. בהתחלה 
עוד ניסיתי להסתיר. אבל הכל כל כך קרוב, שזה 
כמעט היה בלתי אפשרי ודי מהר כולם שומעים אותי 
מושכת את האף

57
00:08:39,100 --> 00:08:50,000
ומנגבת דמעות בשרוול. וככל שההצגה מתקדמת אני 
ממררת בבכי יותר ויותר, שני האנשים הנוספים 
בקהל שעומדים מולי נוהגים בנימוס המחייב

58
00:08:50,100 --> 00:08:57,800
וממשיכים להסתכל על השחקנים ולתת לי קצת פרטיות. 
כולם משתדלים לעשות הכל כרגיל ונותנים לי לבכות 
כל כך יפה

59
00:08:57,900 --> 00:09:08,100
כשמסתיימת ההצגה, אנחנו מוחאים כפיים, וברגע 
שהדלתות נפתחות הדלתות מיד כולם נחלצים לעזרתי. 
הם מאוד התרגשו שהתרגשתי

60
00:09:08,200 --> 00:09:21,200
ואז מתגלה האימה: שני האנשים הנוספים בקהל 
מתוודים בפני שהם בעצם המחזאי ומנהל ההצגה. 
ולא רק שבכיתי בקולי קולות מול המחזאי, עכשיו 
אני גם מבינה

61
00:09:21,300 --> 00:09:31,200
שהייתי בעצם הקהל היחיד בהצגה, וכולם עשו את 
ההצגה הזאת בשבילי. לא רק השחקנים שיחקו, גם 
שאר הקהל העמיד פנים שהוא קהל כדי שלא ארגיש 
לבד

62
00:09:31,300 --> 00:09:43,300
אני לא יודעת מה לחשוב כי אני לא מצליחה להחליט 
אם זה איום ונורא או נפלא. אחרי שהביאו לי 
טישו, ווידאו שאני בסדר, אני זוכה

63
00:09:43,400 --> 00:09:52,900
בכרטיס במתנה להצגה הבאה במעלית.  הפעם אנחנו 
עשרים איש בקהל, ועוד חמישה שחקנים וכולם דחוסים 
לגמרי שאי אפשר לנשום

64
00:09:53,000 --> 00:10:00,700
ואנחנו רואים את מופע האימים של רוקי, כולל 
נאמברים (מוזיקה)

65
00:10:00,800 --> 00:10:07,300
מערכה שלישית - הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת 
עם עלית קרייז

66
00:10:07,400 --> 00:10:17,100
שלום אני שרון גבריאלוב ואני יוצרת עצמאית. 
בנובמבר האחרון, 2020, למקרה שאתם שומעים את 
הפודקאסט הזה עוד, נניח, 5 שנים או 50 שנה,

67
00:10:17,200 --> 00:10:22,000
"less alone city" זכיתי לחוות את עבודתה של 
עלית קרייז

68
00:10:22,100 --> 00:10:32,100
כן, לחוות זו המילה מכיוון שמדובר במופע תלוי 
מקום ובמקרה הזה במקום מאוד ספציפי שסביבו 
נוצרה העבודה. מתחם גינדי שהוא השוק הסיטונאי 
לשעבר בת"א

69
00:10:32,200 --> 00:10:43,100
בתוך כל שנת הקורונה המזעזעת הזאת ,יש מצב 
שזה המופע התרבותי היחיד שזכיתי להיות בו. 
כך שמראש באתי בלב פתוח ואפילו כואב. באתי 
בגעגוע לעולם

70
00:10:43,200 --> 00:10:55,700
שהוא מושהה. באתי עם הצמא והחור שבלב כיוצרת. 
אבל גם באתי כי כל כך רציתי להיות קהל של משהו, 
של מישהו, רציתי לקבל מנה  של ״אוכל לנשמה״ 
כמו שאומרים

71
00:10:55,800 --> 00:11:03,700
וגם אם לא אוהב את המנה, לפחות אתנסה במשהו 
חדש, מה אכפת לי? לא ידעתי כלום על העבודה, 
פשוט באתי

72
00:11:03,800 --> 00:11:15,300
במקרה של העבודה המדוברת הזאת, הקהל היה רק 
אני וזו תחושה נדירה ומיוחדת. לא הייתי לבד 
לרגע, הסיפור נסוב סביבי אבל מצד שני גם אני 
הוכנסתי לעולמן של

73
00:11:15,400 --> 00:11:26,900
הדמויות במופע והשחקניות (ארבע במספר) לקחו 
אותי לנקודות שונות וכל מה שביקשו, מבלי באמת 
לבקש, הוא שאתמסר אליהן. שאתמסר לרעיון למשך 
45 דקות

74
00:11:27,000 --> 00:11:41,100
ואלה היחסים בעצם בין קהל לפרפורמרים, לא? 
"בואו, תהיו איתנו, איפה שזה לא יהיה. באולם, 
ברחוב, במעלית ותתמסרו. אנחנו ניקח את זה מכאן". 
כאמור

75
00:11:41,200 --> 00:11:50,000
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. רציתי לשוחח 
עם עלית קרייז, היוצרת של העבודה הזאת ומומחית 
ליצירות שמגדירות מחדש את המושג קהל

76
00:11:50,100 --> 00:12:02,200
ואת היחסים בין הצופים לפרפורמרים (צליל חיוג). 
-היי. -עלית. -כן, היי, מה שלומך? -היי, זאת 
שרון, מה שלומך? -בסדר. מה שלומך? -בסדר, נראה 
לי שבסדר גמור

77
00:12:02,300 --> 00:12:07,800
עלית היקרה, אני מתחילה באמת לשאול אותך שאלה 
מהעבודה

78
00:12:07,900 --> 00:12:09,900
"less alone city"

79
00:12:10,000 --> 00:12:14,300
בעיקר בגלל שהיא יצאה בשנה בה הכל בוטל. כולל 
הקהל

80
00:12:14,400 --> 00:12:26,900
את יכולה לספר לי איך התנהלת מול כל זה? -ברגע 
שהבנתי שיש אי וודאות בנוגע לכל דבר, הבנתי 
שאני, קודם כל, הדבר הכי ברור שנהיה, זה שאני 
רוצה להיפגש

81
00:12:27,000 --> 00:12:36,700
קודם כל זה נהיה לי ברור.  הדבר השני שנהיה 
לי ברור זה שאני לא רוצה שאנשים יהיו עם עצמם 
בתוך עבודת סאונד בלבד כי אני רוצה להוציא 
אותם החוצה

82
00:12:36,800 --> 00:12:48,400
אני רוצה לאפשר לאנשים לצאת החוצה מהעולם הפנימי 
שלהם ולהפגיש אותם עם אנשים. ואז העבודה הפכה 
להיות מעבודת סאונד בלבד לעבודה שיש בה סאונד

83
00:12:48,500 --> 00:13:01,500
אבל אחר כך הקהל ממשיך לשיטוט, שדרכו הוא נפגש, 
לא רק איתי, עם עוד שלוש נשים בגילאים שונים. 
והוא נפגש בעצם עם עצמו בכל מיני

84
00:13:01,600 --> 00:13:11,300
עשורים שונים של החיים. או שהוא חווה אותם 
כבר, או שהוא יחווה אותם. -מדהים. אז אני ככה 
אני התחלתי מהסוף ואני חוזרת שניה להתחלה שלך

85
00:13:11,400 --> 00:13:21,700
למה לעשות את זה? (צוחקת) למה שיתוף של קהל? 
מה החוויה שלך? מה מעניין אותך שם? -החוויה 
שלי של שיתוף קהל התחילה למעשה לפני הרבה שנים

86
00:13:21,800 --> 00:13:34,300
כשקודם כל התחלתי לשתף אנשים, בעבודות שלי, 
אנשים שאין להם דווקא רקע של אומנות או תיאטרון 
או עמידה על במה. זה היה דווקא בחוץ לארץ

87
00:13:34,400 --> 00:13:44,900
כשהייתי בשותפות אומנותית עם האומנית אנטון 
מירטו, ודי מהר בעבודה המשותפת שלנו שנמשכה 
חמש עשרה שנה, הבנו שאנחנו מאוד מתעניינות 
בפסיכולוגיה שלנו

88
00:13:45,000 --> 00:13:54,500
של אחת של השניה, אבל אנחנו מתעניינות באנשים 
באופן כללי, זה לא רק אצלנו אלא באנשים. ואז 
התחלתנו לצרף אנשים לעבודות שלנו

89
00:13:54,600 --> 00:14:04,900
כדי שקהל שמגיע לראות את העבודות יתחיל להסתכל 
על אנשים, יפתח את עיניו ואת ליבו לאנשים שבדרך 
כלל אולי הוא לא שם לב אליהם, יכול להיות שהוא 
עסוק בעצמו

90
00:14:05,000 --> 00:14:17,900
ולא מתייחס אליהם. וגם למצוא את היצירתיות 
שיש בכל אדם ואדם, הדבר שכל אדם יכול ללמד 
אותי. במפגשים האלה, בעבודות האלה והיו כמה 
וכמה עבודות

91
00:14:18,000 --> 00:14:30,500
אני מדברת על לשתף אישה בת תשעים בעבודה, ואחר 
כך לשתף ארבעים אנשים בעבודה, ואחר כך לשתף 
מישהו עיוור בעבודה.  המון המון אנשים שפגשתי 
תוך כדי

92
00:14:30,600 --> 00:14:45,100
ומכל אחד מהם למדתי, המון. וכל אחד מהם למד 
מהשני משהו גם, המון. ופתאום נוצרה, תמיד נוצרה 
איזושהי קהילה בין אנשים, שבעצם עבודת האמנות 
אפשרה להם

93
00:14:45,200 --> 00:14:56,400
להפגש. -כן, כלומר בעצם שבירת הקיר הרביעי 
שלך, את פותחת את זה גם בשביל עצמך ולא רק 
לקהל, אז זאת סימבוזה אחרת לגמרי. -לגמרי, 
לגמרי

94
00:14:56,500 --> 00:15:07,500
ואני רוצה ללמוד גם כן. אני אף פעם לא באה 
גם ביצירה או בעבודה עצמה, ממקום של "אני יודעת" 
אני לומדת תוך כדי המפגש עם הבנאדם שמולי

95
00:15:07,600 --> 00:15:17,700
אני יודעת מה המהלך, אני יודעת למה התכוונתי 
אבל גם אני משאירה המון מקומות שאני לא יודעת 
בהם, שאני רוצה להישאר מופתעת. מהמעבר הזה 
של לשתף

96
00:15:17,800 --> 00:15:27,900
אנשים בתוך עבודה, כשחזרתי לארץ, כבר לא הייתי 
בשותפות אומנותית, הייתי לבד, בעצם הפכתי את 
הקהל להיות השותף שלי. התחלתי לייצר עבודות 
שהקהל

97
00:15:28,000 --> 00:15:41,300
הנוכחות של הקהל, התגובות שלו, המשפטים שהוא 
אומר הם בעצם מייצרים את העבודה ביחד איתי. 
 -תגידי, עלית, עולם הפרפורמנס בכלל ומופעים 
תלויי מקום

98
00:15:41,400 --> 00:15:52,000
מה שנקרא סייט ספסיפיק, קיימים כבר עשרות שנים 
בעולם אבל תמיד נראה לי, ויכול להיות שאני 
שוגה, שאיכשהו הם תמיד מתחת לרדאר. זה כאילו 
שמור יותר

99
00:15:52,100 --> 00:16:05,600
ליודעי ח"ן. -זה נכון. (צוחקות) תראי, עבודות 
סייט ספסיפיק מן הסתם הן לא עבודות שיכולות 
להיות למשך זמן רב. הן תלויות מזג האוויר, 
הן תלויות לוקיישן שאולי בזמן

100
00:16:05,700 --> 00:16:19,500
אחר הוא ממולא בדברים אחרים, בפעילות אחרת. 
לכן, לרוב, הן דברים, הן עבודות שתהיינה בפסטיבלים. 
הן לא עבודות שירוצו כמו בתיאטרון שעבודה יכולה 
לרוץ כמה

101
00:16:19,900 --> 00:16:35,300
חודשים. -כן. -אז הן תהיינה תמיד בפסטיבלים. 
גם הקהל, לא רק היוצר,  שיוצא מתוך אזור הנוכחות 
של עצמו, והולך ומשוטט ושוהה במקום, בחום, 
בקור, ברעש, "לא בטוח

102
00:16:35,400 --> 00:16:45,100
מה יאפשרו לי, יתפסו אותי , יגידו לי שאסור 
לי". כל מיני דברים כאלה. גם המשתתף צריך לצאת 
מאזור הנוחות של עצמו,  ולהגיד "אוקי, אני 
אלך למקום הזה

103
00:16:45,200 --> 00:16:53,700
אני לא מכיר אותו, אולי אני חושב שאני מכיר 
אותו, אבל אולי אני אכיר אותו בצורה אחרת". 
זה דורש מאמץ משני הצדדים. -כן, אני מסכימה 
איתך

104
00:16:53,800 --> 00:17:03,800
אבל אני קצת מייחלת ומאחלת לימים שבהם מופעים 
כאלה יהיו חלק מרפרטואר אפילו של, ואני נזהרת 
במילה "מיינסטרים", של תיאטראות יותר ממוסדים

105
00:17:03,900 --> 00:17:18,000
שהם יכולים חלק מהתכנייה השנתית שלהם ולא רק 
תלויי פסטיבלים. -נכון. לדוגמה פסטיבל ישראל 
שרוב השנים היה תמיד בתוך הבניין הממושטר של 
תיאטרון ירושלים

106
00:17:18,100 --> 00:17:29,300
עכשיו מוציא את עצמו לקהילות, לרחובות.  -האמת 
שזאת דוגמה מצויינת באמת.  - כן, כיוון שאני 
חושבת שמעבר להכל, אמנות תמיד היא תמיד היא 
תלויית קהל

107
00:17:29,400 --> 00:17:41,600
ואנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר קהל. ולא רק 
זה, עבודות הסייט ספסיפיק הן לא רק  מאפשרות 
לך להסתכל על הכל מחדש, הן מאפשרות לך להתייחס 
למציאות שלנו

108
00:17:41,700 --> 00:17:53,100
כאן ועכשיו, להיסטוריה של המקום, לעכשוויות 
של המקום, מה היינו רוצים לשנות במקום. מראש 
יש בעבודות האלה משהו שרוצה להגיד משהו גם 
על המקום

109
00:17:53,200 --> 00:18:05,600
אבל המקום זה תמיד חברה, לכל מקום יש איזשהו, 
יש את ההיבט האנושי הפסיכולוגי שמשוייך למקום 
הזה. אז אם אנחנו רוצים גם להוציא יותר את 
האמנות

110
00:18:05,700 --> 00:18:19,200
גם להגיד משהו, גם לנסות לשנות משהו, אז אנחנו 
צריכים לצאת החוצה מתוך אולם שמור, מסוגר ונקי 
ונירטלי כזה.  -כן. אני חושבת במיוחד לאחר 
השנה הזאת

111
00:18:19,300 --> 00:18:31,000
אם יש משהו שצריך ללמוד ממנו זה בדיוק את המסקנה 
הזאת.  -בהחלט.  -אז תגידי, נשארה לנו עוד 
איזו דקה, אני רק רוצה לבקש ממך, אולי יש לך 
איזשהו סיפור

112
00:18:31,100 --> 00:18:41,600
על חוויה בלתי נשכחת שחווית עם הקהל.  -כן, 
אחת העבודות שלי, שהועלתה בפסטיבל מקודשת לפני 
שנתיים וגם לפני שלוש שנים, זה היה על גג

113
00:18:41,700 --> 00:18:52,600
בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, על קו 
התפר בין שכונה חרדית לשכונה חילונית.  רוב 
עיקר ביה"ח זה, כרגע, מטופלת בביה"ח מחלקת 
יולדות

114
00:18:52,700 --> 00:19:03,600
בעיקר נשים אורתודוכסיות. אז כמובן ששהיתי 
הרבה בתוך המחלקה ובגג בית החולים, וזה היה 
צעד מאוד מאוד חזק. והתחלתי ללמוד ולהבין על 
כל הקהילה

115
00:19:03,700 --> 00:19:16,800
החרדית דברים שלא ידעתי עליהם רק משום שאני 
לא נפגשת איתם. אבל אחד הדברים שהיה מעניין, 
שבאחד הערבים, אחד הבעלים של הנשים שילדו שם 
הגיע

116
00:19:16,900 --> 00:19:29,300
לבקר אותה בבית החולים וראה שיש איזושהי התנהלות, 
איזושהי התרחשות, של האוזניות, לעלות לגג. 
רק אני רוצה לומר שהעבודה נקראה "אני רוצה 
לבקש סליחה"

117
00:19:29,400 --> 00:19:41,000
וכשעלית אל הגג עם האוזניות כל משפט התחיל 
בבקשת סליחה, בעצם ביקשתי שם סליחה על הכל, 
שקשור לירושלים, לעיר, לביה"ח, לחיים ולמוות

118
00:19:41,100 --> 00:19:53,400
ואותו אדם עלה למעלה, ביקש אוזניות, ופתאום 
לקח חלק בפעולה אומנותית שבשום קונסטלציה אחרת 
הוא לא היה יכול להגיע או לדעת שדבר כזה קיים 
לולא היה בא

119
00:19:53,500 --> 00:20:06,200
לבקר את אשתו שרק עכשיו ילדה. וכיוון שזה היה, 
העבודה נעשתה בחודש אלול, חודש הסליחות, והוא 
עלה וזה היה עם סליחות. הצוות שתפעל את העבודה 
על הגג

120
00:20:06,300 --> 00:20:18,300
אמר לי שהוא פשוט פרץ בבכי וירד ואמר: "מכאן 
תגיע הגאולה". אז ביקור כזה של בנאדם כזה שלא 
היה מגיע בשום אופן אחר לראות את העבודה, ופתאום 
משתתף

121
00:20:18,700 --> 00:20:33,400
ולהשפיע עליו ככה, זה משהו שמאוד מאוד מרגש 
אותי. -זה סיפור ממש ככה, קורע לב. - כן, מאוד, 
מאוד, מאוד. וזה מה שיפה גם בעבודות בסייט 
ספסיפיק או עבודות

122
00:20:33,500 --> 00:20:43,200
שהן נעשות מחוץ לחללים רגילים, שאתה באמת פוגש 
קהל. גם את יודעת, בזמן העבודה הזאת תינוק 
נולד. פתאום תוך כדי שצופה עולה לגג, עוברת 
מיטה עם

123
00:20:43,300 --> 00:20:56,300
תינוק שרק עכשיו נולד. זאת אומרת, הדברים שקורים, 
שמפתיעים, שהחיים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו 
בתוך איזהו מרקם אחר, שהרבה יותר חזק מכל אומנות 
שהיא

124
00:20:56,400 --> 00:21:10,300
בעצם. -וואו עלית, קודם כל תודה ענקית, אני 
ממש מרגישה שזכיתי, אמנם בטעימה קטנה והצצה, 
אבל ממש ממש נהנתי ואני מאחלת לך שתזכי ליצור 
עוד הרבה

125
00:21:10,400 --> 00:21:19,900
ולפגוש עוד הרבה קהל. אנחנו שמים לינקים לעבודות 
של עלית שתוכלו לראות בדף הפודקסאט הזה אז 
אתם מוזמנים לשוטט בין עבודותיה ולקרוא עליה

126
00:21:20,000 --> 00:21:29,700
אז עלית, חיבוק גדול ותודה רבה. -גם לך שרון, 
תודה וחיבוק. ביי ביי (מוזיקה)

127
00:21:29,800 --> 00:21:35,900
אפילוג - שאלנו את חברי אי"ב: מה הדבר הכי 
מוזר שקרה לכם עם קהל

128
00:21:36,000 --> 00:21:49,800
אישה יחסית מבוגרת פתחה לאורך כל ההצגה את 
העטיפות של הסוכריות הרועשות האלה ואז בסוף 
ההצגה היא טענה שהיא לא שמעה כלום ממה שהשחקנים 
אמרו

129
00:21:49,900 --> 00:22:03,000
שיחקתי קצינה נאצית כשעליתי להשתחוות אז איזה 
שמונה נשים שמסתכלות במבטים כאלה חשדניים וכמובן 
שבסוף התברר לי שהן ניצולות שואה שבאו לצפות 
בהצגה

130
00:22:03,100 --> 00:22:08,900
העלתי מישהו באיזה קיבוץ לרקוד איתי והוא אמר 
לי "חכה רגע יש לי בדיחה, תן לי להשאר, אני 
יותר מצחיק ממך"

131
00:22:09,000 --> 00:22:15,900
ניגשה אלי והסתכלה עלי ואמרה לי "אני דווקא 
חושבת שאת בנאדם נחמד"

132
00:22:16,000 --> 00:22:19,200
פשוט כל הזמן היה עם הסלולארי שלו

133
00:22:19,300 --> 00:22:26,200
ממש בסוף הראיון כשהבובה על היד שלי, חיה, 
תוך כדי שאני מתראיינת הוא נתן לבובה אגרוף

134
00:22:26,300 --> 00:22:31,100
בשורה הראשונה מישהי ישבה ואמרה "איזו חוצפה 
מה הוא עושה לעצמו פה תרפיה"?

135
00:22:31,200 --> 00:22:41,300
לבשתי תלבושת כולה עשוייה מספוג והחזקתי לפיד, 
פתאום מישהו חטף לי את הלפיד ואמר לי "תשכנעי 
אותי למה שלא אדליק לך את התלבושת עכשיו"

136
00:22:41,400 --> 00:22:45,400
הם ישבו מבועתים, לא זזו, הם נבהלו נורא

137
00:22:45,500 --> 00:22:53,200
אני שואל את הקהל האם זה אשמתי או אשמתם, ומישהי 
בקהל צועקת "אשמתך"

138
00:22:53,300 --> 00:23:03,000
מישהי בקהל התיישבה ופשוט התחילה לספר סיפורים 
לשחקנית, במשך כמעט עשר דקות היא ניהלה דיאלוג 
עם השחקנית בתחילת המופע

139
00:23:03,100 --> 00:23:06,700
"סליחה הוא התעלף או שזה חלק מההצגה?"

140
00:23:06,800 --> 00:23:12,400
הן לא הפסיקו לענות לשחקנית, כל מה שהשחקנית 
אמרה הן פשוט היו חייבות להגיב

141
00:23:12,500 --> 00:23:21,400
היתה תינוקת שבכתה כל ההצגה, ואמא שלה יצאה 
ונכנסה והניקה אותה ותוך כדי ההצגה נשמע מציצות 
כאלה של הנקה

142
00:23:21,500 --> 00:23:29,000
מישהו שעלה לרקוד אותי כל כך התלהב שהוא תפס 
אותי במותניים והתחיל לנער אותי, והזמנו את 
המאבטח

143
00:23:29,100 --> 00:23:38,300
הופענו עם ההצגה "הקמצן לאן" כשבמקביל הופיעה 
גם "הקמצן" עם יעקב כהן. בסוף ניגשה אלינו 
גברת שאמרה שהיא מאוד נהנתה ומאוד צחקה

144
00:23:38,400 --> 00:23:43,600
ותודה רבה, רק אם אפשר לשאול שאלה "איפה יעקב 
כהן?" 
(מוזיקה)

145
00:23:43,700 --> 00:23:53,200
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב - 
ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. 
 בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע 
על כל

146
00:23:53,300 --> 00:24:04,300
מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו 
לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו 
להקשיב לפרקים נוספים

147
00:24:07,700 --> 00:24:10,600
ילדה: ביי