שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב. הפרק השני

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל

נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות

נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית

לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר

הפרקים הראשונים - מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא: קהל

מערכה ראשונה - קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת עם נגה סבירוני בורנשטיין

כשהתכוננתי לתכנית הזאת הזאת חיפשתי במחשב את תיקיית הקהל. מצאתי בתוכה תמונות שלי מתחבקת עם הקהל שלי

לפעמים אני מרגישה שהקהל שלי מכיר אותי יותר טוב מכולם, ולא סתם מכיר, גם אוהב ומקבל אותי ממש כמו שאני : מלאת רגשות, מגזימנית ודרמטית

בסך הכל הכי טבעי לי להיות על במה וכל שאר הזמן אני בעצם מנסה לעשות אדפטציה למציאות

אני אוהבת לפגוש את הקהל שלי מבחינתי הוא לא רק צופה הוא ממש הבמאי שלי, הוא שותף ליצירה ואפילו מעין משפחה שבחרתי לי

כמו למשל אווה שפגשתי כשהופעתי בפולין עם הסולו "אמא של דיקטטור". בהצגה אני פונה אל הקהל והפעם פולין וזה, הקהל היה קצת בשוק

היה שקט באולם, אולם גדול. פתאום מישהי מהקצה של האולם צועקת ועונה לי כולה מלאה באנרגיות, נוצצת בין כולם

בסוף ההצגה נפגשנו דיברנו שתינו משהו והיה חיבור. והיא הזמינה אותי לחנות שלה, אמרה שיש לה משהו לתת לילדה שלי. למחרת, מסוקרנת הגעתי לחנות

הופתעתי לגלות שמדובר בחנות לבגדי גברים. אווה נתנה לי שמלת פייה מתוקה. שמחתי והיא שמה אותה בתוך שקית.

על השקית התנוסס שם החנות : "שפלר" - שם הנעורים של אמא שלי. יש קסמים

אני מתגעגעת לקהל שלי. קהל מכחכח, קהל מגחך, אפילו משתעל, מתעטש, קהל מאחר, קהל בוכה, קהל צועק, זועם, רק תנו לי קהל

תנו לי קהל, לא מספיק לי רק הילדה שלי בבית שלי (צוחקת) כמה אפשר

ילדה: היום יש הצגה אה, אה, אה. היום אנחנו הולכים לראות אותה אה, אה, אה

כמו שאתם שומעים אני פה עם הקהל הכי מסור שלי, שנמצא איתי כל הזמן ורוצה שאני כל הזמן אהיה הקהל שלו. אני מציגה בפניכם את האחת והיחידה: בתי נגה

שלום זאת אני כן, אני נגה. ביי. אממ... אני עכשיו שוב באולפן. ביי

רגע, נגה יש לי שאלה, את אוהבת לראות הצגות? -בטח. מה את מרגישה כשאת קהל? -אה… -מה את יכולה לעשות כשאת שאת לא יכולה לעשות בבית? -אה

לעשות הצגות לאמא -אה

אז מה את מעדיפה להיות על הבמה או להיות קהל? -על הבמה וקהל. -הבנתי, אפשר לעשות את שניהם ביחד את חושבת? - כן. -אוקיי

אפשר פשוט לשבת פה ואז לעשות את ההצגה. -אז בעצם זאת הצגה הפוכה, את מציעה. - כן (צוחקת)

את רוצה להיות בקהל ושאף אחד לא ידע שאת בקהל ואז בעצם את תעשי הצגה? -כן. -רעיון

תגידי ואת באה גם להצגות שלי, של אמא שלך? -לא. -למה? -כי אני קצת חוששת אם אני פשוט אתגעגע אליך מאוד

כי מה? מה את תרצי לעשות? -לתת לך חיבוק ונשיקה. -וכשאמא על הבמה אפשר לתת לה חיבוק ונשיקה? -לא

באת פעם להצגה שלי? -לא. -אני זוכרת שבאת פעם להצגה שלי -איזה? -בירושלים, את זוכרת מה קרה שם? -לא

אני זוכרת מה קרה שם (צוחקת). -מה קרה? -את עלית לבמה והתחלת לזרוק עלי דברים. - נכון (צוחקת). -ולקחת את התפאורה ולהרוס אותה. -אוי

ולשפוך צבעים שהיו שם ולבכות כמו משוגעת, ומה קרה בסוף? -כעסת עלי. -היה לי מאוד לא נעים, נכון? ומזל שבת דודה שלי דנה באה ולקחה אותך

והמשכתי לשמוע אותך צורחת עוד הרבה זמן. זה היה ממש קשה, אז מאז אנחנו לא עושות את זה. מאז את כבר אומרת לי שקשה לך נכון?

כן מאוד קשה לי. -לי זה קצת חבל כי ממש הייתי רוצה שתראי אותי עושה הצגות. -אז בפעם הבאה שאת תעשי הצגה אז אני אבוא. -כן? -מתי שאני אהיה בת שש

הבנתי, ולמה נראה לך זה כיף להיות על הבמה? -ככה אפשר... גם... לא זוכרת מה רציתי להגיד…(צוחקת) -תגידי, את מתאמנת בינתיים? בשביל להיות על הבמה?

?מה צריך לעשות כדי להיות על הבמה? -לעשות חזרות -נכון. אז את מתכוננת? -כן, לפעמים. -איך יקראו להצגה הראשונה שלך? -הבית של... של הבובות… (צוחקת)

"אה, יש משהו די דומה: "בית הבובות

מה צריך לעשות כדי להיות קהל? -אהמ.. פשוט לשבת בשקט (שרה) "לה לה לה לה"

אם הקהל יעשה ככה בהצגה שלי אני אשתגע. אם הוא כל הזמן יעשה לי: "לה לה לה לה". -(צוחקת) אבל זה אומר שהוא אוהב את זה

תגידי כשאת רואה הצגה את יושבת על הטוסיק שלך?- לא. אני רוקדת ושרה "לה לה לה" (צוחקת). -כן, את קהל מאוד פעיל, זה נכון (צוחקות)

טוב מותק שלי אנחנו צריכים לסיים, אז נצא לדרך. -ביי. -ביי, ביי תודה

מערכה שניה - מעלית באדינבורו. דניאל כהן לוי

פסטיבל אדינבורו אני בת עשרים, פעם ראשונה שנסעתי לבד. אני גרה אצל בחור סקוטי שלא מבין בתאטרון אבל הוא ממש משתדל

אני נותנת לו את התוכניה שהיא בעצם ספר ענק באנגלית עם כל ההצגות, שאין שום סיכוי שאני מצליחה לקרוא לבד בלי לחטוף התמוטטות עצבים

ומבקשת ממנו לבחור בשבילי הצגות. התנאי היחיד הוא לפחות שלוש הצגות ביום. בכל ערב אני חוזרת עם עיתונים עם ביקורות חדשות

והוא בוחר בשבילי את ההצגות של היום למחרת. הוא עושה כמיטב יכולתו לקלוע לטעמי. לרוב הוא לא מצליח, אבל אני מאושרת

ביום האחרון בהצגה האחרונה, הוא שולח אותי לראות הצגה במעלית. זאת קבוצה שמופיעה במעליות כבר כמה שנים, בעבר הם ממש הופיעו בתוך מעליות

אבל היום הם משוכללים יותר, ויש להם מעלית שהם בנו והיא מוצבת בפארק על רמפה. הסקוטי מלווה אותי למעלית ומאחל לי בהצלחה

אני נכנסת פנימה. מימין ומשמאל שני שחקנים. ממולי עוד שני אנשים בקהל וזהו אנחנו חמישה. ארבעה גברים ואני. קצת מעט, מאוד אינטימי אבל האמת די מרגש

אף פעם לא ראיתי הצגה במעלית. תמיד טוב שיש בקהל לפחות אדם אחד יותר מאשר על הבמה, אז ככה שאנחנו בסדר

המעלית נסגרת, האור יורד וההצגה מתחילה. פתאום אני מבינה שאני רואה הצגה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. מימין חייל ישראלי משמאל איכר פלסטיני ואני באמצע

הפעם הסקוטי באמת השקיע. אולי זה היה המרחק מהבית, אולי כי כבר ראיתי הרבה יותר מידי הצגות במעט מידי ימים, אולי זה היה הקיטש במבטא הבריטי הכבד, אבל

בלי שתכננתי התחילו לרדת לי דמעות. בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר. אבל הכל כל כך קרוב, שזה כמעט היה בלתי אפשרי ודי מהר כולם שומעים אותי מושכת את האף

ומנגבת דמעות בשרוול. וככל שההצגה מתקדמת אני ממררת בבכי יותר ויותר, שני האנשים הנוספים בקהל שעומדים מולי נוהגים בנימוס המחייב

וממשיכים להסתכל על השחקנים ולתת לי קצת פרטיות. כולם משתדלים לעשות הכל כרגיל ונותנים לי לבכות כל כך יפה

כשמסתיימת ההצגה, אנחנו מוחאים כפיים, וברגע שהדלתות נפתחות הדלתות מיד כולם נחלצים לעזרתי. הם מאוד התרגשו שהתרגשתי

ואז מתגלה האימה: שני האנשים הנוספים בקהל מתוודים בפני שהם בעצם המחזאי ומנהל ההצגה. ולא רק שבכיתי בקולי קולות מול המחזאי, עכשיו אני גם מבינה

שהייתי בעצם הקהל היחיד בהצגה, וכולם עשו את ההצגה הזאת בשבילי. לא רק השחקנים שיחקו, גם שאר הקהל העמיד פנים שהוא קהל כדי שלא ארגיש לבד

אני לא יודעת מה לחשוב כי אני לא מצליחה להחליט אם זה איום ונורא או נפלא. אחרי שהביאו לי טישו, ווידאו שאני בסדר, אני זוכה

בכרטיס במתנה להצגה הבאה במעלית. הפעם אנחנו עשרים איש בקהל, ועוד חמישה שחקנים וכולם דחוסים לגמרי שאי אפשר לנשום

ואנחנו רואים את מופע האימים של רוקי, כולל נאמברים (מוזיקה)

מערכה שלישית - הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת עם עלית קרייז

שלום אני שרון גבריאלוב ואני יוצרת עצמאית. בנובמבר האחרון, 2020, למקרה שאתם שומעים את הפודקאסט הזה עוד, נניח, 5 שנים או 50 שנה,

"less alone city" זכיתי לחוות את עבודתה של עלית קרייז

כן, לחוות זו המילה מכיוון שמדובר במופע תלוי מקום ובמקרה הזה במקום מאוד ספציפי שסביבו נוצרה העבודה. מתחם גינדי שהוא השוק הסיטונאי לשעבר בת"א

בתוך כל שנת הקורונה המזעזעת הזאת ,יש מצב שזה המופע התרבותי היחיד שזכיתי להיות בו. כך שמראש באתי בלב פתוח ואפילו כואב. באתי בגעגוע לעולם

שהוא מושהה. באתי עם הצמא והחור שבלב כיוצרת. אבל גם באתי כי כל כך רציתי להיות קהל של משהו, של מישהו, רציתי לקבל מנה של ״אוכל לנשמה״ כמו שאומרים

וגם אם לא אוהב את המנה, לפחות אתנסה במשהו חדש, מה אכפת לי? לא ידעתי כלום על העבודה, פשוט באתי

במקרה של העבודה המדוברת הזאת, הקהל היה רק אני וזו תחושה נדירה ומיוחדת. לא הייתי לבד לרגע, הסיפור נסוב סביבי אבל מצד שני גם אני הוכנסתי לעולמן של

הדמויות במופע והשחקניות (ארבע במספר) לקחו אותי לנקודות שונות וכל מה שביקשו, מבלי באמת לבקש, הוא שאתמסר אליהן. שאתמסר לרעיון למשך 45 דקות

ואלה היחסים בעצם בין קהל לפרפורמרים, לא? "בואו, תהיו איתנו, איפה שזה לא יהיה. באולם, ברחוב, במעלית ותתמסרו. אנחנו ניקח את זה מכאן". כאמור

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. רציתי לשוחח עם עלית קרייז, היוצרת של העבודה הזאת ומומחית ליצירות שמגדירות מחדש את המושג קהל

ואת היחסים בין הצופים לפרפורמרים (צליל חיוג). -היי. -עלית. -כן, היי, מה שלומך? -היי, זאת שרון, מה שלומך? -בסדר. מה שלומך? -בסדר, נראה לי שבסדר גמור

עלית היקרה, אני מתחילה באמת לשאול אותך שאלה מהעבודה

"less alone city"

בעיקר בגלל שהיא יצאה בשנה בה הכל בוטל. כולל הקהל

את יכולה לספר לי איך התנהלת מול כל זה? -ברגע שהבנתי שיש אי וודאות בנוגע לכל דבר, הבנתי שאני, קודם כל, הדבר הכי ברור שנהיה, זה שאני רוצה להיפגש

קודם כל זה נהיה לי ברור. הדבר השני שנהיה לי ברור זה שאני לא רוצה שאנשים יהיו עם עצמם בתוך עבודת סאונד בלבד כי אני רוצה להוציא אותם החוצה

אני רוצה לאפשר לאנשים לצאת החוצה מהעולם הפנימי שלהם ולהפגיש אותם עם אנשים. ואז העבודה הפכה להיות מעבודת סאונד בלבד לעבודה שיש בה סאונד

אבל אחר כך הקהל ממשיך לשיטוט, שדרכו הוא נפגש, לא רק איתי, עם עוד שלוש נשים בגילאים שונים. והוא נפגש בעצם עם עצמו בכל מיני

עשורים שונים של החיים. או שהוא חווה אותם כבר, או שהוא יחווה אותם. -מדהים. אז אני ככה אני התחלתי מהסוף ואני חוזרת שניה להתחלה שלך

למה לעשות את זה? (צוחקת) למה שיתוף של קהל? מה החוויה שלך? מה מעניין אותך שם? -החוויה שלי של שיתוף קהל התחילה למעשה לפני הרבה שנים

כשקודם כל התחלתי לשתף אנשים, בעבודות שלי, אנשים שאין להם דווקא רקע של אומנות או תיאטרון או עמידה על במה. זה היה דווקא בחוץ לארץ

כשהייתי בשותפות אומנותית עם האומנית אנטון מירטו, ודי מהר בעבודה המשותפת שלנו שנמשכה חמש עשרה שנה, הבנו שאנחנו מאוד מתעניינות בפסיכולוגיה שלנו

של אחת של השניה, אבל אנחנו מתעניינות באנשים באופן כללי, זה לא רק אצלנו אלא באנשים. ואז התחלתנו לצרף אנשים לעבודות שלנו

כדי שקהל שמגיע לראות את העבודות יתחיל להסתכל על אנשים, יפתח את עיניו ואת ליבו לאנשים שבדרך כלל אולי הוא לא שם לב אליהם, יכול להיות שהוא עסוק בעצמו

ולא מתייחס אליהם. וגם למצוא את היצירתיות שיש בכל אדם ואדם, הדבר שכל אדם יכול ללמד אותי. במפגשים האלה, בעבודות האלה והיו כמה וכמה עבודות

אני מדברת על לשתף אישה בת תשעים בעבודה, ואחר כך לשתף ארבעים אנשים בעבודה, ואחר כך לשתף מישהו עיוור בעבודה. המון המון אנשים שפגשתי תוך כדי

ומכל אחד מהם למדתי, המון. וכל אחד מהם למד מהשני משהו גם, המון. ופתאום נוצרה, תמיד נוצרה איזושהי קהילה בין אנשים, שבעצם עבודת האמנות אפשרה להם

להפגש. -כן, כלומר בעצם שבירת הקיר הרביעי שלך, את פותחת את זה גם בשביל עצמך ולא רק לקהל, אז זאת סימבוזה אחרת לגמרי. -לגמרי, לגמרי

ואני רוצה ללמוד גם כן. אני אף פעם לא באה גם ביצירה או בעבודה עצמה, ממקום של "אני יודעת" אני לומדת תוך כדי המפגש עם הבנאדם שמולי

אני יודעת מה המהלך, אני יודעת למה התכוונתי אבל גם אני משאירה המון מקומות שאני לא יודעת בהם, שאני רוצה להישאר מופתעת. מהמעבר הזה של לשתף

אנשים בתוך עבודה, כשחזרתי לארץ, כבר לא הייתי בשותפות אומנותית, הייתי לבד, בעצם הפכתי את הקהל להיות השותף שלי. התחלתי לייצר עבודות שהקהל

הנוכחות של הקהל, התגובות שלו, המשפטים שהוא אומר הם בעצם מייצרים את העבודה ביחד איתי. -תגידי, עלית, עולם הפרפורמנס בכלל ומופעים תלויי מקום

מה שנקרא סייט ספסיפיק, קיימים כבר עשרות שנים בעולם אבל תמיד נראה לי, ויכול להיות שאני שוגה, שאיכשהו הם תמיד מתחת לרדאר. זה כאילו שמור יותר

ליודעי ח"ן. -זה נכון. (צוחקות) תראי, עבודות סייט ספסיפיק מן הסתם הן לא עבודות שיכולות להיות למשך זמן רב. הן תלויות מזג האוויר, הן תלויות לוקיישן שאולי בזמן

אחר הוא ממולא בדברים אחרים, בפעילות אחרת. לכן, לרוב, הן דברים, הן עבודות שתהיינה בפסטיבלים. הן לא עבודות שירוצו כמו בתיאטרון שעבודה יכולה לרוץ כמה

חודשים. -כן. -אז הן תהיינה תמיד בפסטיבלים. גם הקהל, לא רק היוצר, שיוצא מתוך אזור הנוכחות של עצמו, והולך ומשוטט ושוהה במקום, בחום, בקור, ברעש, "לא בטוח

מה יאפשרו לי, יתפסו אותי , יגידו לי שאסור לי". כל מיני דברים כאלה. גם המשתתף צריך לצאת מאזור הנוחות של עצמו, ולהגיד "אוקי, אני אלך למקום הזה

אני לא מכיר אותו, אולי אני חושב שאני מכיר אותו, אבל אולי אני אכיר אותו בצורה אחרת". זה דורש מאמץ משני הצדדים. -כן, אני מסכימה איתך

אבל אני קצת מייחלת ומאחלת לימים שבהם מופעים כאלה יהיו חלק מרפרטואר אפילו של, ואני נזהרת במילה "מיינסטרים", של תיאטראות יותר ממוסדים

שהם יכולים חלק מהתכנייה השנתית שלהם ולא רק תלויי פסטיבלים. -נכון. לדוגמה פסטיבל ישראל שרוב השנים היה תמיד בתוך הבניין הממושטר של תיאטרון ירושלים

עכשיו מוציא את עצמו לקהילות, לרחובות. -האמת שזאת דוגמה מצויינת באמת. - כן, כיוון שאני חושבת שמעבר להכל, אמנות תמיד היא תמיד היא תלויית קהל

ואנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר קהל. ולא רק זה, עבודות הסייט ספסיפיק הן לא רק מאפשרות לך להסתכל על הכל מחדש, הן מאפשרות לך להתייחס למציאות שלנו

כאן ועכשיו, להיסטוריה של המקום, לעכשוויות של המקום, מה היינו רוצים לשנות במקום. מראש יש בעבודות האלה משהו שרוצה להגיד משהו גם על המקום

אבל המקום זה תמיד חברה, לכל מקום יש איזשהו, יש את ההיבט האנושי הפסיכולוגי שמשוייך למקום הזה. אז אם אנחנו רוצים גם להוציא יותר את האמנות

גם להגיד משהו, גם לנסות לשנות משהו, אז אנחנו צריכים לצאת החוצה מתוך אולם שמור, מסוגר ונקי ונירטלי כזה. -כן. אני חושבת במיוחד לאחר השנה הזאת

אם יש משהו שצריך ללמוד ממנו זה בדיוק את המסקנה הזאת. -בהחלט. -אז תגידי, נשארה לנו עוד איזו דקה, אני רק רוצה לבקש ממך, אולי יש לך איזשהו סיפור

על חוויה בלתי נשכחת שחווית עם הקהל. -כן, אחת העבודות שלי, שהועלתה בפסטיבל מקודשת לפני שנתיים וגם לפני שלוש שנים, זה היה על גג

בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, על קו התפר בין שכונה חרדית לשכונה חילונית. רוב עיקר ביה"ח זה, כרגע, מטופלת בביה"ח מחלקת יולדות

בעיקר נשים אורתודוכסיות. אז כמובן ששהיתי הרבה בתוך המחלקה ובגג בית החולים, וזה היה צעד מאוד מאוד חזק. והתחלתי ללמוד ולהבין על כל הקהילה

החרדית דברים שלא ידעתי עליהם רק משום שאני לא נפגשת איתם. אבל אחד הדברים שהיה מעניין, שבאחד הערבים, אחד הבעלים של הנשים שילדו שם הגיע

לבקר אותה בבית החולים וראה שיש איזושהי התנהלות, איזושהי התרחשות, של האוזניות, לעלות לגג. רק אני רוצה לומר שהעבודה נקראה "אני רוצה לבקש סליחה"

וכשעלית אל הגג עם האוזניות כל משפט התחיל בבקשת סליחה, בעצם ביקשתי שם סליחה על הכל, שקשור לירושלים, לעיר, לביה"ח, לחיים ולמוות

ואותו אדם עלה למעלה, ביקש אוזניות, ופתאום לקח חלק בפעולה אומנותית שבשום קונסטלציה אחרת הוא לא היה יכול להגיע או לדעת שדבר כזה קיים לולא היה בא

לבקר את אשתו שרק עכשיו ילדה. וכיוון שזה היה, העבודה נעשתה בחודש אלול, חודש הסליחות, והוא עלה וזה היה עם סליחות. הצוות שתפעל את העבודה על הגג

אמר לי שהוא פשוט פרץ בבכי וירד ואמר: "מכאן תגיע הגאולה". אז ביקור כזה של בנאדם כזה שלא היה מגיע בשום אופן אחר לראות את העבודה, ופתאום משתתף

ולהשפיע עליו ככה, זה משהו שמאוד מאוד מרגש אותי. -זה סיפור ממש ככה, קורע לב. - כן, מאוד, מאוד, מאוד. וזה מה שיפה גם בעבודות בסייט ספסיפיק או עבודות

שהן נעשות מחוץ לחללים רגילים, שאתה באמת פוגש קהל. גם את יודעת, בזמן העבודה הזאת תינוק נולד. פתאום תוך כדי שצופה עולה לגג, עוברת מיטה עם

תינוק שרק עכשיו נולד. זאת אומרת, הדברים שקורים, שמפתיעים, שהחיים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו בתוך איזהו מרקם אחר, שהרבה יותר חזק מכל אומנות שהיא

בעצם. -וואו עלית, קודם כל תודה ענקית, אני ממש מרגישה שזכיתי, אמנם בטעימה קטנה והצצה, אבל ממש ממש נהנתי ואני מאחלת לך שתזכי ליצור עוד הרבה

ולפגוש עוד הרבה קהל. אנחנו שמים לינקים לעבודות של עלית שתוכלו לראות בדף הפודקסאט הזה אז אתם מוזמנים לשוטט בין עבודותיה ולקרוא עליה

אז עלית, חיבוק גדול ותודה רבה. -גם לך שרון, תודה וחיבוק. ביי ביי (מוזיקה)

אפילוג - שאלנו את חברי אי"ב: מה הדבר הכי מוזר שקרה לכם עם קהל

אישה יחסית מבוגרת פתחה לאורך כל ההצגה את העטיפות של הסוכריות הרועשות האלה ואז בסוף ההצגה היא טענה שהיא לא שמעה כלום ממה שהשחקנים אמרו

שיחקתי קצינה נאצית כשעליתי להשתחוות אז איזה שמונה נשים שמסתכלות במבטים כאלה חשדניים וכמובן שבסוף התברר לי שהן ניצולות שואה שבאו לצפות בהצגה

העלתי מישהו באיזה קיבוץ לרקוד איתי והוא אמר לי "חכה רגע יש לי בדיחה, תן לי להשאר, אני יותר מצחיק ממך"

ניגשה אלי והסתכלה עלי ואמרה לי "אני דווקא חושבת שאת בנאדם נחמד"

פשוט כל הזמן היה עם הסלולארי שלו

ממש בסוף הראיון כשהבובה על היד שלי, חיה, תוך כדי שאני מתראיינת הוא נתן לבובה אגרוף

בשורה הראשונה מישהי ישבה ואמרה "איזו חוצפה מה הוא עושה לעצמו פה תרפיה"?

לבשתי תלבושת כולה עשוייה מספוג והחזקתי לפיד, פתאום מישהו חטף לי את הלפיד ואמר לי "תשכנעי אותי למה שלא אדליק לך את התלבושת עכשיו"

הם ישבו מבועתים, לא זזו, הם נבהלו נורא

אני שואל את הקהל האם זה אשמתי או אשמתם, ומישהי בקהל צועקת "אשמתך"

מישהי בקהל התיישבה ופשוט התחילה לספר סיפורים לשחקנית, במשך כמעט עשר דקות היא ניהלה דיאלוג עם השחקנית בתחילת המופע

"סליחה הוא התעלף או שזה חלק מההצגה?"

הן לא הפסיקו לענות לשחקנית, כל מה שהשחקנית אמרה הן פשוט היו חייבות להגיב

היתה תינוקת שבכתה כל ההצגה, ואמא שלה יצאה ונכנסה והניקה אותה ותוך כדי ההצגה נשמע מציצות כאלה של הנקה

מישהו שעלה לרקוד אותי כל כך התלהב שהוא תפס אותי במותניים והתחיל לנער אותי, והזמנו את המאבטח

הופענו עם ההצגה "הקמצן לאן" כשבמקביל הופיעה גם "הקמצן" עם יעקב כהן. בסוף ניגשה אלינו גברת שאמרה שהיא מאוד נהנתה ומאוד צחקה

ותודה רבה, רק אם אפשר לשאול שאלה "איפה יעקב כהן?"
(מוזיקה)

תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב - ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל

מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים

ילדה: ביי